ביהמ"ש דחה בקשת רשות ערעור בגין העונש שנגזר בעבירה של נהיגה ללא רישיון

           המבקש הועמד לדין בבית משפט לתעבורה ברמלה (ת 6913/07) בגין עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה בר תוקף, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה).

           לפי הנטען בכתב האישום, ביום 7.10.2007 נתפס המבקש כאשר הוא נוהג ברכב ללא רישיון נהיגה בר תוקף, כאשר רישיון הנהיגה הקבוע של המבקש פקע ביום 25.12.2005.

           ביום 25.11.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה ברמלה (כבוד השופט ל' שלזינגר שמאי) את המבקש בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו קנס בסך של 1,500 ש"ח או 150 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה וחצי חודשים; ופסילה על תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שלושה חודשיים למשך שלוש שנים.

           על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 1680-12-07).

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מ' פינקלשטיין) דחה את הערעור, וקבע כי  בנסיבות המקרה ולאור העובדה כי למערער 69 עבירות תעבורה קודמות, שחלקן בענייני בטיחות ממש, אין מקום להתערב בעונש שהוטל על המבקש.

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי תקופת פקיעת רישיון הנהיגה שלו קצרה מכפי שסבר בית המשפט המחוזי, שכן הוא החזיק ברישיון נהיגה זמני בתקופה שמיום 7.12.2006 עד ליום 7.6.2007, רישיון אשר תוקפו פג כארבעה חודשיים טרם ביצע את העבירה נשוא אישום, ולא למעלה מששה חודשים כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי. כן טוען המבקש כי בית המשפט צריך לקבוע דברים מפורשים לגבי השאלה מהו מועד פקיעת רישיון נהיגה, האם מיום פקיעת הרישיון הזמני כפי שסובר המבקש, או מיום פקיעת הרישיון הקבוע כפי שסבר בית המשפט המחוזי, ומהם המשמעויות העונשיות להבחנה. לבסוף טוען המבקש כי שגה בית המשפט עת לא העניק משקל ראוי לעובדה כי המבקש הוא נהג מקצועי, וכי נהיגה היא משלח ידו ומטבע הדברים מי שמצוי מבוקר עד ערב מאחורי הגה סביר שיצבור יותר עבירות מאדם שאינו עוסק בנהיגה. עוד מוסיף המבקש כי הוא המפרנס היחיד במשפחה ברוכת ילדים ופסילת הרישיון שהושתה עליו תפגע קשות במשפחתו.

           בד בבד עם הגשת הבקשה הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

           המשיבה מצידה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה אין בעניינו של המבקש עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. עוד טוענת המשיבה כי המבקש מערער על מידת העונש שנגזר עליו, ולא על עצם הרשעתו, וכי הלכה היא שאין בהשגה על חומרת העונש לבדה כדי להצדיק מתן רשות לערער.

           לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

           הלכה היא, כי רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, ניתנת במקרים חריגים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות, והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון נוסף בסוגיה בפני ערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           יתרה מכך, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירה אותה ביצע המבקש. מסיבות אלו בלבד, דין הבקשה להידחות.

           בעניין זה יובהר, כי ערעורו של המבקש אכן נוגע לשאלת עונשו בלבד. המבקש הואשם בעבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה הקובע:

           אין בסעיף 10(א) לפקודת התעבורה, כל הבחנה בין נהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף כאשר רישיון הנהיגה פקע תקופה העולה על ששה חודשיים, לנהיגה ללא רישיון נהיגה בתוקף כאשר רישיון הנהיגה פקע לתקופה הקצרה מששה חודשים. מדובר באותה עבירה, עבירה על סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

           ההבחנה האמורה מקורה בצו התעבורה (עבירות קנס), תשס"ב-2002 (להלן: צו התעבורה), הקובע בסעיף 1, כי: